פיינשטיין נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעים להתיר להם הבאת ראיות לסתור את קביעתה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בקשה בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן "חוק הפיצויים").

התובעת, ילידת 1954, נפגעה בתאונת דרכים ביום 16.9.2010. תאונה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל העריכה את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 5% בגין תאונה זו, לפי סעיף 37(8)א', בשל מצבה לאחר שבר בחוליה L3. התובעת הגישה ערר על קביעת הוועדה. וועדה לעררים של המל"ל קבעה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10% בגין תאונה זו, לפי סעיף 37(7)א' "מותאם", בשל שבר בחוליה 3L עם תחלואה גבית קלה.

הנתבעת טענה בבקשתה, כי התובעת הציגה בפני הוועדה לעררים חוות דעת פרטית של ד"ר אמיר רובין, מומחה מטעמה בתחום האורטופדיה, ודי בכך כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. עוד נטען, כי מחוות הדעת עולה, שהמחלוקת היחידה בין המומחה מטעם התובעת לבין וועדת המל"ל מדרג ראשון נוגעת לשבר בגוף חוליה L1, כאשר ד"ר רובין מנסה לשכנע בחוות דעתו כי זהו שבר נוסף שנגרם בתאונה המצדיק קביעת נכות נוספת, בעוד שביחס לשבר בחוליה 3L הסכים עם קביעת הוועדה הראשונה. עוד נטען, כי לא ברור מדוע בחרה הוועדה לייחס לתובעת נכות על פי סעיף בתקנות המקנה נכות בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מתני, כאשר בבדיקת התובעת, הן בוועדת העררים והן בוועדה מדרג ראשון, לא נמצאו כל מגבלות בתנועה.

התובעת טענה, מנגד, כי דין הבקשה להידחות, שכן אין כל פסול בהצגת חוות דעת פרטית בפני וועדת המל"ל. אמנם, כך נטען, הגשת חוות דעת מטעם התובע לוועדה הרפואית עשוי לשמש נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, אך סייג לכך הוא מקרה שהוועדה בדקה בעצמה את הנפגע וקבעה קביעה עצמאית בעניינו. במקרה זה, על פי טענת התובעת, קבעה הוועדה הרפואית מפורשות כי אינה מקבלת את מסקנותיו של המומחה מטעם התובעת והגיעה למסקנותיה על דעת עצמה ובניגוד לחוות הדעת של ד"ר רובין. עוד נטען, כי הוועדה הרפואית לא חרגה מגבולות המחלוקת בין הצדדים, שהרי המחלוקת היתה בין נכות בשיעור 5%, שקבעה הוועדה מדרג ראשון, לבין נכות בשיעור 14.5% שקבע ד"ר רובין, כאשר הנכות התייחסה לעמוד השדרה, אלא שכל אחד משני הגורמים חילק את המוקדים של הנכות אחרת בין שתי החוליות הרלוונטיות, 1L ו-3L. בכל מקרה, כך נטען, הוועדה הרפואית לעררים היא בעלת שיקול דעת רפואי משלה והיא רשאית לקבוע כל קביעה רפואית התואמת את מצבו הרפואי של הנפגע ותקנות המל"ל.

סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע כי "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הלכה היא, כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. כדוגמה לנסיבות כאלה הוכרו בפסיקה מקרים בהם נתקיים פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הוועדה הרפואית או כשחל שינוי מהותי במצבו של הנפגע לאחר שנבדק. הפסיקה הכירה בטעמים נוספים ובהם מצב שלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע לפני התאונה, או כאשר הוועדה לא התייחסה לנושא קרדינאלי המצוי במחלוקת, או לא נחשפה לתיעוד מהותי, או כאשר הנפגע הציג לוועדה חוות דעת רפואית מטעמו (בר"ע (י-ם) 1057/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מתוק (פורסם במאגרים; ניתנה ביום 27.12.09).

ככלל, הצגת חוות-דעת פרטיות בפני הועדה אינה מתיישבת עם התכלית התחיקתית המוצאת ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים. יחד עם זאת, יתכנו חריגים לכלל זה, בפרט כאשר נראה מדו"ח הוועדה שההחלטה נבעה בעיקרו של דבר ממסקנות עצמאיות של הוועדה בהתבסס על "שורה של מסמכים אחרים וממצאים רפואיים" (ר' א' ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית) 786-785, ה"ש 36).

עיון בפרוטוקול ועדת העררים מעלה, כי הוועדה בדקה את מצבה של התובעת מחדש וממצאיה כלל לא נסמכו על קביעותיו של המומחה מטעם התובעת. הוועדה ציינה במפורש בפרק "סיכום ומסקנות", כי "...עיינה בחוו"ד ד"ר אמיר רובין 10.11.11, אך אינה מקבלת את מסקנותיו...". נוכח דברים אלה, ברי כי לא היה בהצגת חוות דעת פרטית במקרה דנן כדי להשפיע על החלטת הוועדה או להטות מסקנותיה. הוועדה בדקה בעצמה את התובעת והחלטתה מבוססת על ממצאי הבדיקה, התיעוד הרפואי והפעלת שיקול דעת רפואי-מקצועי עצמאי.

גם קיומו של פער בין קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון לקביעת וועדת הערר אין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור. העובדה שהוועדה הרפואית לעררים לא ראתה לנכון לקבל את קביעת הוועדה מהדרג הראשון (כמו גם את קביעת המומחה מטעם התובעת), וקבעה נכות על פי סעיף אחר, סעיף 37(7)א' כשהוא "מותאם", וזאת בשל שבר בחוליה 3L עם תחלואה גבית קלה, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור. ור' לעניין זה רע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג' (פורסם במאגרים), שם נקבע מפי כב' השופט אור כדלקמן: "קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של וועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הועדות שקדמו לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד". כאמור, וועדת הערר בדקה את התובעת והפעילה שיקול דעת עצמאי בקביעת הנכות, ואין בקביעותיה כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

הנתבעת תישא בהוצאות הבקשה בסך 1,000 ₪.

הנתבעת תגיש תצהירי עדות ראשית וראיותיה עד ליום 30.10.13.

ניתנה היום, י"ז תשרי תשע"ד, 21 ספטמבר 2013, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: